וואללה איזה משחק מוזר. אתחיל בסיפור קצר שאולי יעזור להבין:

היה לי פעם רכב אוטומטי (כשזה עוד לא היה כל כך נפוץ – אני עוד מאלו שלמדו נהיגה על רכב ידני, וצי המכוניות של הקיבוץ היה בעיקר ידני). בקיצור, בשנים הסטודנטיאליות שלי קניתי מיצובישי משומשת עם גיר אוטומטי, וכדרכן של מכוניות כאלו, הגיע השלב שבו הרכב כבר משתעל וצולע, ואוסף בעיות וצרות, משל היה אוכלוסיה בסיכון בישראל 2020. בקיצור, אחת הבעיות שזירזה את הקץ היתה "החלקה" של ההילוך האוטומטי החוצה להילוך נמוך יותר, או גרוע יותר – לניוטרל.

ככה הרגישה לי הלייקרס המשחק הזה: רכב גדול וחזק, שמדי פעם ממשיך עם הפול-גז שלו, אבל בניוטרל. היה ניכר שלברון הכניס לכולם לראש את העניין של לא להיות שאננים מההובלה והפציעות של מיאמי, אבל נדמה היה שלפעמים "הילד רוצה יותר מדי" והתוצאה יוצאת עקומה: בחלק הראשון של המשחק (וגם ברבע השלישי) ראינו הרבה עבירות מיותרות, לפעמים מהתלהבות יתר לשמור חזק (שלום לך האווארד…); מאוחר יותר ראינו יישום to the letter של מה שאני בטוח שנאמר בכל פסקי הזמן: "אם יש לך זריקה פנויה – אל תהסס ותזרוק!". זה נכון בעיקרון – אתה לא רוצה שהקלעים שלך יפחדו לקחת זריקה פנויה – אחר כך זה גורם להם לאבד ביטחון לגמרי. אבל – לעיתים זה נראה מוגזם ועל חשבון משחק מאוזן יותר פנימה, מה שגרם לכמות זריקות לא הגיונית של שלשות במחצית, בטח כשיש לך נשקים כמו AD ולברון בצבע; ברבע השלישי ניכר היה שהם שוב נרדמים בהגנה ומאמינים לכל התשבוחות על דיוויס, וברבע האחרון, כשנזכרו לחזור לשחק הגנה, ההתקפה שוב נתקעה בניוטרל והחמיצה המון שלשות פנויות.

בקיצור – התחושה היא שכמו שכתבתי במשחק הראשון – הלייקרס עושים את מה שצריך כדי לנצח. אם בגיים 1 היו חייבים מטווח שלשות מרשים כדי שההיט לא יברחו – זה מה שקרה. אם הפעם היו צריכים רבע שלישי התקפי נהדר כדי לאזן את זה של מיאמי, ביחד עם קווץ' הגנתי ברבע האחרון כדי לחפות על החטאות של זריקות פנויות – זה מה שקיבלנו. האמת, זה מה שאנחנו רגילים לקבל מקבוצות גדולות, והלייקרס הנוכחית היא כנראה כזו.

נקודה מעניינת שראיתי ממיאמי ויכולה להתאים דווקא להגנה של הלייקרס לפרקים: בתחילת הרבע השני ההיט שיחקו הגנה אזורית שבה שחקני החוץ נמצאים רחוק מאוד מעבר לקו השלוש. זה קצת תקע את ההתקפה של הלייקרס, כי מול איזורית אתה רגיל למקם את הקלעים שלך ממש על קו השלוש והם יהיו יחסית פנויים. במקרה הזה, גם כדי להיות פנויים וגם כדי להניע את הכדור מהר וביעילות, הקלעים של הלייקרס היו חייבים לעמוד מטר רחוק יותר – ממש רחוק מקו השלוש. נראה של בלבל אותם בחלק מההתקפות, עד שמצאו את החור הענק באמצע (שחייב להיות שם בקונפיגורציה כזו), ותקפו דרכו. רונדו (מי אם לא הוא…) קלע שם "גויאבה" בערך מהעונשין בלי אף מגן, וזה גרם למיאמי לקפל את הניסוי הזה. עבור קבוצה אתלטית וארוכה יותר (כלומר – הלייקרס), החור באמצע לא יהיה כל כך גדול וזה יכול לנטרל הרבה קבוצות שמעמידות קלעים על קשת השלוש. פתאום הם לא יוכלו לזרוק בקלות, ובכלל – יהיו חייבים ללכת צעד אחורה רק כדי לאפשר הנעת כדור מהירה ויעילה.

למי ששאל מה קרה למיצובישי – אז כמובן שבסוף הלכה בדרך כל בשר (מתכת…), אחרי שעשיתי איתה תאונה ונכנסתי ברכב שטח ענק שממש לא הרגיש אותי. זה קרה כמה ימים אחרי החתונה, ולכן ברור שהרכב הבא כבר היה משהו קצת יותר אמין וחדש מרכב סטודנטים…

– וקטנה למשחק הבא: אם אדבאיו חוזר, אני חושב שאיתו חייבת לחזור הרצינות, הדיוק והמחויבות של הלייקרס. אי אפשר לנוח על זרי הדפנה ולאפשר לבאטלר, הירו וחבריהם לטייל בצבע, בטח אם באם באזור להשלים ולסיים. המחויבות ההגנתית שראינו במשחק 1 (רבעים 2 ו-3) חייבת לחזור, כי אחרת זה פתח להחלקות ולהסתבכויות.

בהצלחה!